כשאנחנו רוצים ליצור התנהגות רצויה שתקרה בשיתוף פעולה, הבסיס בשינוי הגישה צריך להיות דיבור חיובי יחד עם יצירת מסגרת שהיא חוקי הבית.
כשילדים שומעים "לא" הם באופן אוטומטי מפסיקים להקשיב, מה גם שעד גיל 3 בכל פעם שנגיד להם "לא לגעת.. לא לעשות..." נראה שהם "דווקא" עושים ונוגעים, הסיבה לכך קשורה לשלב ההתפתחותי-קוגניטיבי שהם לא תופסים עדיין את המילה לא והמיקוד הוא למעשה על הפעולה עצמה.
אז, איך אומרים "לא" בלי להגיד "לא"?
1. שומרים על הסבר ענייני ועקבי – אם חזרנו יותר משלוש פעמים על אותו עניין בפרק זמן קצר, הם כנראה כבר הבינו ובוחרים להתעלם או לפעול אחרת.
הרבה פעמים בגלל אופן התגובה שלנו נראה שהילד כאילו ממשיך "דווקא", הגירוי של התגובה לפעולה או אי הפעולה שלו, ותשומת הלב שהוא מקבל מזה אותו רגע הם בעלי יותר ערך עבורו מאשר שיתוף פעולה.
צריך לבדוק נקודתית את הסיבות כמובן, ובכל זאת תוכלו לראות שתגובה אסרטיבית ועניינית לא תעורר אצלו את אותה ההתנגדות.
2. גבולות הם חשובים - ילד צריך לשמוע גם את המילה "לא" ולדעת מה אסור, אבל זה לא יכול להיגמר שם.
כשאנחנו אומרים מה אסור עלינו להמשיך ולהגיד מה מותר.
להציע חלופות מתוך מה שמתאפשר מבחינתכם במסגרת הגבולות שהגדרתם ולתת לו לבחור מה מתאים לו, כך הוא לומד לקחת אחריות על הבחירות שלו.
אפשר לתת תחושה של המשכיות (אני רוצה גלידה – כן אבל לא עכשיו, ביום אחר) ולתת לילד לדעת שזה אפשרי בזמן אחר שנגדיר אותו עבורם בדרך מוחשית ככל האפשר.
מסגרת זמנים מוחשית היא כמו הכנה מראש עבורם, והדרך להעביר אותה בגיל צעיר אם מדובר בזמנים קצרים אז זה יכול להיות כשיגמר השיר, כשתסיים לאכול. אם מדובר בזמנים ארוכים יותר אפשר ביום שבת.
מסגרת הזמנים הזו מצמצמת את תחושת האכזבה, הילד מקבל תחושה שאנחנו רואים אותו, את הרצון, את הצורך וגם הוא יהיה מעוניין יותר להקשיב ולהתחשב.
הוא משתטח על הרצפה, בוכה וצורח, מנסה להתנגד ולפעמים אפילו מרביץ או זורק חפצים.
אפילו שהרעיון להימנע מה"לא" כדי שיהיה קל יותר לקבל את מה שקורה או לא קורה הוא יעיל ומועיל, אבל מה לעשות שיש מצבים בהם ה"לא" הוא בלתי נמנע, שהאכזבה מגיעה בכל זאת ומעוררת תגובה.
במצבים כאלה חשוב למצוא את הדרך היצירתית, יש לומר, לשמור על הסמכות ההורית ולא לפרוץ בעצמנו את הגבול שהצבנו, לעמוד מאחורי המילים שאמרנו והכללים שקבענו.
במקביל יהיה נכון לתת מקום לאכזבה ולתסכול בעזרת שיקוף הרגש, לדוגמא:"אני מבינה שאתה מאוכזב שאי אפשר ללכת עכשיו לגן המשחקים, אני יודעת כמה אתה אוהב לשחק שם, אפשר יהיה ללכת מחר אחרי הגן כשעוד יהיה אור בחוץ."
בהתחלה זה באמת לא יגיד לו יותר מדי וכנראה שהוא לא יעשה עם זה כלום.
זה לא יעורר בו אמפתיה כלפי מה שזה גורם לך להרגיש והוא כלל לא יעצור להתעכב על זה.
ובכל זאת? יש לזכור שזו מערכת שמבשילה ובזה שאנחנו משתפים אותו בהרגשה שלנו שני דברים קורים:
1- הילד מקבל דוגמא אישית איך מדברים רגשות.
2- המודעות שלו לסביבה ולהשפעה שלו עליה מתעצמת בכל פעם שאנחנו מעוררים את תשומת ליבו לכך.
